לצאת מהמחילה
מכירים את זה שאתם ממש רוצים כבר לסלוח אבל פשוט לא מצליחים? יוחאי ישראלי על מנגנון הסליחה השמאני

 (פורסם ב-מעריב NRG ב-23/01/08)

תהליך של סליחה כנה, בו מתקיימת אינטראקציה ממשית בין פוגע ונפגע (במקרים רבים כל אחד מהצדדים הוא הפוגע והנפגע גם יחד) הוא תהליך מזכך, שיש בו תועלת נפשית ורוחנית רבה לכל הצדדים המעורבים; אולם מה עושים כשהאדם ממנו נפגענו כלל לא מעלה על דעתו להתנצל? ומה ניתן לעשות כשהצד השני, זה שבפניו אנחנו רוצים להתנצל, כבר איננו בין החיים או שאיננו יודעים את זהותו, או כשמפגש עם הפוגע עלול לגרום נזק נוסף - לדוגמה, במקרים בהם מדובר בפגיעה על רקע של התעללות מילולית או פיזית? כאן בא לעזרנו כוחה הרוחני של הסליחה - אותו כח אלוהי המצוי בכולנו, ושאיננו זקוק לדבר מלבד הסכמתנו להשתמש בו כדי לשחרר אותנו לחפשי. כח הסליחה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ולאחרים גם מבלי שהם ידרשו להתנצל בפנינו, או שנדרש אנחנו להתנצל בפניהם.

בהיבט הרוחני, סליחה כנה, כזו שבאה מהלב, היא אולי הדרך הטובה והמהירה ביותר להחזיר אותנו אל נתיב האהבה והצמיחה, וכשאנו נמנעים מלעשות כן, אנחנו נשארים בתדר נמוך וחווים רגשות של כעס, אשמה, טינה ואומללות; אנחנו נאחזים בשיפוטיות כלפי האדם הפוגע ומסרבים לראות את האנושיות שבו, שהוליכה אותו להתנהג עמנו כפי שהתנהג. כשאיננו סולחים אנו חווים את הארוע המכאיב שוב ושוב, ומחיים מחדש את הרגשות הכואבים שחווינו במהלכו. כמו כן, בנוסף לפגיעה הראשונית, אנחנו עלולים לפתח מנגנון של ענישה עצמית שנשמע בערך כך: "איך נתתי לו להתנהג אלי כך?", "מגיע לי שכך יתיחסו אלי! וכולי". וכך אנו נותנים רשות לארוע עבר לגזול את חיוניותנו,את שמחת החיים שלנו ולאורך זמן אף את בריאותנו , ובאופן זה הופכים את עצמנו לקרבן של האדם הפוגע, של הארוע ו/או של עצמנו. לעיתים אף כשאין צד שני בתמונה, זה לא מפריע לנו להפוך את עצמנו לקרבן: אנחנו כועסים על עצמנו על אופן התנהגותנו או על טיב רגשותינו ומחשבותינו ומענישים עצמנו בדרכים שונות, איש איש לפי דמיונו היצירתי והתנותיו.

חוסר היכולת לסלוח לעצמנו ולאחרים עשוי לנבוע מתוך נטיה להרס עצמי, ציפיות לא ריאליות של האדם מעצמו ומאחרים, העונג שבסבל, פחד משינוי, פחד מהיות בעצמה של עצמך וכיו"ב. מעבר להשלכות הנפשיות שנובעות מעמדת הקרבן, כדאי לזכור שכשאנחנו נמצאים בעמדה זו אנחנו מפסידים את השיעור הרוחני, אותו אנו יכולים ללמוד מן הפגיעה – כלומר, מפספסים את ה"מעז יצא מתוק". בראיה רוחנית, כשדבריו של מישהו מצליחים לפגוע בנו הם יכולים להיות עבורנו 'קריאת השכמה'. זהו סימן שיש חלק בתוכנו שמבקש שנהיה מודעים לקיומו, שמבקש את תשומת לבנו. או במילים אחרות, אם מישהו משליך לעברנו דלי עם מים ואנו נרטבים ונהיה לנו קר, ככל הנראה שיש לנו חור במעיל...

ניתוק הכבלים
בראיה שמאנית, כשאנו ממשיכים לכעוס על מי שפגע בנו או סוחבים זכרון של ארוע טראומתי, אנחנו קושרים בחבלים "בלתי נראים" את עצמנו לאדם הפוגע ולארוע המכאיב. קשרים אלו נוצרים גם כשאנו מתייסרים על פגיעה שפגענו באחר או לא סולחים לעצמנו על טעויות שעשינו. כשאיננו מצליחים לסלוח, נוצרים חבלים נפשיים - כבלים אנרגטיים של ממש, שמקשרים אותנו לאדם הפוגע/ הנפגע ולארוע המכאיב. כבלים אלו גוזלים מאתנו אנרגיית חיים חיונית, פוגעים באוטונומיה הרגשית והמחשבתית שלנו וממשיכים להזין את מחוללי הכאב שבתוכנו: הזעם, העלבון, השיפוטיות, האשמה וכו'. כשהכאב ממשיך להיות מוזן, הוא מחזק מצידו את הכבלים האנרגטיים וכך נוצר מעגל שלילי שמזין את עצמו והולכת ומתרחקת האפשרות לסלוח ולהמשיך הלאה בחיים. זאת הסיבה שפעמים רבות, חרף רצון כנה לסלוח, איננו מצליחים לעשות כן. על כן, בתהליך הסליחה הרוחנית השמאני קיים שלב חשוב של ניתוק הכבלים האנרגטיים של האדם המבקש לסלוח. ניתוק זה יכול להיעשות באמצעות זימון ישויות אור מסוימות, מאסטרים נעלים ורבי מלאכים ו/או באמצעות עבודה אנרגטית ישירה של השמאן על הכבלים. לאחר מכן, קל יותר להתקדם בתהליך הסליחה – תהליך הכולל עבודת מודעות וריפוי.

במהלך תהליך הסליחה משדר השמאן לחלל החדר 'גריד' יעודי לסליחה - מארג אנרגטי יחודי שפועל על תת המודע של האדם ומאפשר ריפוי רגשי עמוק והאצה משמעותית של היכולת לסלוח באמת – לסלוח מהלב. גריד זה מאפשר, בנוסף, להעלות למודעות בקלות יחסית ארועים מכאיבים מן העבר, שאת חלקם כבר שכחנו, אולם השפעתם המזיקה מוסיפה לפעול עלינו בכל הרמות. לאחר שארועים אלה על משקעיהם מועלים מתהום הנשיה ניתן בקלות יחסית לשחררם מההילה שלנו.

ההחלטה לסלוח היא ההחלטה להיפטר מן הטפיל 
אז מדוע, למרות המודעות למחירים של אי הסליחה, בכל זאת אנו בוחרים, לעיתים, שלא לסלוח? אולי מפני שסליחה היא כח אלוהי של אחדות, המנוגד לנטיית האגו ליצור נפרדות ולחתור להשגת עמדת כח על פני האחר. בראייתו של האגו, ישנן לא מעט טובות הנאה בלא- לסלוח, או לפחות, להשהות את הסליחה ככל הניתן ולהפיק רווחים מהמצב. למשל, אם אתה קרבן, ברור שנעשה לך עוול ואם נעשה לך עוול – ברור שאתה נמצא בצד הצודק. ומי מאתנו לא אוהב להיות צודק? פעמים אחרות, בעיקר ביחסים קרובים, העדר הסליחה מצדנו משמש אותנו, במודע או שלא במודע, כמנגנון ענישה על הפגיעה שחווינו ו/או כנשק של שליטה: אנחנו לא סולחים לאדם שנמצא עמנו בקשר קרוב ובכך אין אנו מסייעים לו להשתחרר מרגשות האשמה שהוא חש כלפינו ובכך מזינים את תחושת האומללות והאשמה שלו. וכידוע, קל מאד לתמרן כרצוננו אדם שמרגיש אשם.

כשאנחנו לא מצליחים או בוחרים שלא לסלוח "אנחנו קושרים את הרגשות שלנו לרגע בו נפגענו, מעניקים לו חיי נצח. ואנו נותנים לו להעליב אותנו בכל פעם שזה עולה במחשבה. הוא נוסע אתנו, ישן אתנו, מרחף מעלינו כשאנו עושים אהבה ונמצא מעלינו כשאנו מתים. לשנאה שלנו איו אפילו את ההגינות הבסיסית למות כשאלה שאנחנו שונאים מתים - מכיוון שהיא טפיל המוצץ את הדם שלנו, לא שלהם" (לואיס ב. סמדס).

ההחלטה לסלוח היא ההחלטה להיפטר מן הטפיל. היא איננה בשום אופן מתן רשות לאדם הפוגע לפגוע בנו שוב. ההחלטה לשחרר את הארוע המכאיב ואת האדם הפוגע ממחשבותינו. היא ההחלטה לוותר על עמדת הקרבן ולהחזיר את הכח שלנו לעצמנו. היא ההחלטה שלא להישלט רגשית ומחשבתית על ידי רוחות רפאים מן העבר. ההחלטה לסלוח היא הצעד הראשון בדרך אל שחרור אמיתי. תהליך הסליחה הוא הדרך הביתה המובילה אותנו אל הכאן והעכשיו.